• P1110299-1
  • P1100849
  • muzmanim-bivracha1
  • nigun-slide-3
  • P1080397
  • P1010210
  • nigun-slide-7
  • nigun-slide-8
  • P1010356
  • nigun-slide-11

אירועים קרובים

P1040273

איגרת שבועית

P1020313

שבת, חג ומועד

P1060905

דרשה לפרשת תרומה

ספר שמות פרק כה

(א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: (ג) וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת: (ד) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: (ה) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: (ו) שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: (ז) אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחשֶׁן: (ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:

אז יש כאן דבר נורא מעניין. בעצם, יש כאן הרבה דברים מעניינים. קודם כל מה זה אומר "יקחו לי תרומה"? "יקחו?".... הרי בעולם שלנו, בעולם של בני האדם, אנחנו רגילים לומר "ויתנו לי תרומה". אנחנו מורגלים לעולם בו מתקיים, כביכול, השיוויון של נותן מול מקבל. זה נותן תרומה וזה מקבל אותה. זה שצריך מבקש. זה שיכול לוקח. זה שרוצה נותן. זה שלא רוצה מתעלם.

ומדוע מבקש אלוהים מבני ישראל שיבנו לו מקדש? הרי אלוהים לא באמת צריך מקום לשהות בו. ואם כבר משכן, מדוע הוא אומר "ושכנתי בתוכם"? אם כבר צריך היה להיות "ושכנתי בתוכו" לא?

בואו נעצור לרגע ונחשוב באיזו סיטואציה נמצאים בני ישראל. מלאכת המשכן מתחילה תקופה קצרה יחסית אחרי קבלת לוחות הברית. זיכרון היציאה ממצרים עדין חי ובוער. כח הזרוע של אלוהים אשר נחלץ לעזרת עמו ביציאת מצרים, עשרת המכות וקריעת ים סוף. ובסוף כל אלה מעמד הר סיני. אלוהים שהיה גבוה ורב ועצום, מרגיש אולי שהגיע השעה להתקרב אל עמו. אם תרצו לרדת אל העם. לרדת מגובה הר סיני, ממבט ממעוף הציפור, אל מבט בגובה העיניים. מאל נורא היושב במרום, לאל המתקרב אל עמו הנפחד במדבר – נמוך ככל האפשר.

אבל איך יוצרים את הקרבה הזו? איך מצליחים לגשר על הפער העצום הזה שבין אלוהים שבהר סיני. אלוהים של כח הזורע. אלוהים של אותות ומופתים. לאלוהים שהוא יושב אוהלים..? אלוהים מבין את זה. הוא יודע מה שכל אחד מאיתנו כנראה כבר למד – שכאשר רוצים להיות חלק מקבוצה סגורה כל שהיא [יחידה חדשה בצבא, קיבוץ או מקום עבודה חדש] אי אפשר פשוט לצנוח עליהם מהשמיים. צריך למצוא את הדרך להגיע אליהם. והדרך לשם עוברת כנראה רק בדרך אחת – דרך הלב. "אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ". לא כיסו. לא יכולתו כלכלית. לא רצונו או מחשבתו. פשוט ליבו. אהבתו. כל אחד לפי כמות האהבה שיש בו לדרך המשותפת הזו שלנו יחד.

נדיבות הלב, היא המפתח לבניית המשכן שאמור להיות המרכז והלב של העם. משכן שבנייתו מבוססת על יחסים של אחווה, ועל הרצון המשותף של כל חלקי העם אשר יצטרכו לקחת חלק במאמץ הבנייה. אם תרצו, נדיבות הלב, היא המפתח לבנייתו של עם. היא החוט הדק והבלתי נראה, אך המאוד מורגש, של יחסי אמון, של סולידריות וערבות הדדית. היא הדבק אשר נותן ליחיד תחושה של רבים. ולרבים את התחושה של "ביחד זה אפשרי".

השבוע, התלוותי אל הצוות אשר עסוק בימים אלו במלאכת המשכן החדש שלנו בקיבוץ גבת. עמדתי איתם באולם ריק. לבן. קר ומהדהד. ניכר בו, במקום החדש\ישן הזה, שעוד נכונה לנו בו עבודה רבה כדי להפוך אותו למשכן החדש שלנו. הרגשתי שעוד חסרים בו הוילונות, שולחן הנרות, העציצים, המנורות וכמובן פינת הקפה. חסרים בו הניגונים, הסיפורים, התפילות והחסד. חסרה בו עדין האחווה, החברות והרעות.

התעודדתי כשחשבתי על רוח הקהילה שלנו. תסכימו איתי שרוח אוהל מועד והמדבר עוד פועמת בחוזקה בקהילה הזו. רוח הניגון שבלב. רוח ההרתמות והנתינה מהלב. רוח התרומה. אם תרצו, התרומה מלשון רוממות. תרומה שהיא התרוממות רוח.

כאן, עדין במשכן הזה בנהלל. מהמקום שהיה לנו להר סיני – המקום שבו קבלנו את התורה שלנו. מכאן אני מזמין אותנו, בשבת תרומה זו, ובשבועות הקרובים אשר עומדים לפיתחנו. לאמץ את הלקח של עם ישראל מעיקרון נדיבות הלב. הקהילה שלנו עומדת בפני אתגרים מרשימים וגדולים. בשנה הקרובה, עומדות לפתחנו החלטות משמעותיות וחשובות. נצטרך ללמוד כיצד להכיל את המשכן החדש אל תוכינו. ולהכיל את עצמינו אל המשכן החדש.

אבל ברוח הנדיבות, התרומה והחברות. ברוח ניגון הלב אם תרצו. נדע לחצות גם את המדבר הזה. בהשכנת הרוח (האלוהי) בתוך החומר בקירות, בוילונות, במנורות. זה המשכן שלנו. בית שמתאמצים להשכין בו את האלוהי, את חיי הרוח ביופי, בניגון ובשירה, באהבת רעים, בנתינה, ובכל גילוי שמעלה את האדם ואת רוחו.

ולי אין ספק, שאם נדע לקחת תרומה זו, כי אז יתקיים בנו הפסוק: וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם.

שבת שלום!

נדב דרורי

12 לפברואר 2016

האם מוצדק למשכיל לידום בעת הזו?

הטור של גבי סלומון - כ"ה בטבת תשע"ו 6.1.16

אפשר כמובן להתייחס לפסילת הספר גדר חיה של דורית רביניאן כאל החלטה סבירה של יו"ר מ"מ המזכירות הפדגוגית, החלטה הנמצאת במסגרת סמכותה הלגיטימית. אך זוהי פרשנות קצת נאיבית. הצבת תפילה בפתח תכנית לימודים באזרחות במקומם של קטעים ממגילת העצמאות, וחיזוק משמעותי של המרכזים לזהות יהודית מעידים – למי שמחפש הקשר לדברים – על קיומה של מגמה של שימוש בתכנית הלימודים (למירי רגב יש כלים נוספים) למטרות פוליטיות מובהקות. פסילת הספר היא חלק מתכנית כוללת.
מתחבר פה פחד מפני השונה עם האמונה הנאיבית שאפשרית השפעה חינוכית חד פעמית בת קיימא. מחנכים רבים היו מברכים על פלא שכזה. אני נזכר שהופעתי יחד עם פרופ' איריס לוין ז"ל בפני ביהמ"ש העליון (כ"חברי ביהמ"ש") כדי לערער על הטענה שדיון של חצי שעה בטלוויזיה החינוכית על הומוסקסואליות יהפוך את הצופים לכאלה. בני הנוער אינם מריונטות הרוקדות לחלילו של שידור בודד או רומן כזה או אחר. המנוסים מבינינו בחינוך לשלום ולדו-קיום יודעים עד כמה חוויה חד פעמית לא מצליחה להתמודד עם הנרטיב הרווח. נכון שצעירים לא מעטים התאבדו בעקבות הקריאה על ייסורי וורטר הצעיר של גטה אך זה היה אירוע חד פעמי בתוך אווירה כללית של ייאוש שקשה מאד להכליל ממנו. לא בכדי משתמשים שלטונות במה שקרוי שטיפת מוח מתמשכת כדי לשנות עמדות ותפיסות, וגם אז יש לסביבה בה גדל הצעיר השפעה חזקה בהרבה.
ברי לי שאנו עומדים בפני התקפה כוללת על ערכים אוניברסאליים, ליברליים, של שלום, שיוויון, סובלנות וקבלת האחר. פסילתו של ספר מומלץ, דגש גובר שמושם על דתיות והגבהת החומות האתניות, אלה ודומיהם מאיימים על הדמוקרטיה ועל הערכים שאנחנו, בניגון הלב, דוגלים בהם. זוהי לא התקפה מסוג "בליץ קריג"; היא איטית, שלב אחר שלב, כך שהשינויים שהיא מחוללת אינם מורגשים בבת אחת. דונם פה ודונם שם. (מירי) רגב אחר רגב. אנו מרגישים את השינויים אך מתרגלים אליהם אט-אט. נו, באמת פסילת ספר כלשהו, דרישה לסיור חינוכי לכולל אי-שם, וכד', האם הם מצדיקים מהפכות?
אבל השינויים הקטנים האלה הולכים ומצטברים ויום אחד את/ה מתעורר/ת ומגלה שהמציאות שמסביב השתנתה לבלי הכר מבלי שנתנו את דעתנו על כך. אמנם נאמר "לָכֵן, הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם, כִּי עֵת רָעָה הִיא". אבל האם אנו, בניגון הלב, יכולים להרשות לעצמנו לוקסוס שכזה?

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

ההסטוריה כנראה חוזרת על עצמה

הטור של גבי סלומון - 30.12.15 י"ח בטבת תשע"ו

יש הטוענים שההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה. היא אמנם לא חוזרת בצורתה המקורית, אך בפועל – לעיתים היא חוזרת בלבוש קצת שונה. הנה שתי דוגמאות: קחו את הפיצול המעמיק והולך בין הצדוקים והפרושים של היום. האין פה חזרה על ימי ימי בית שני? אלה קיצוניים, חותרים למגע אלים עם היריב, ולא מהססים לחסל אותו, ואפילו לפגוע בבני הצג שלהם, ואילו אלה שמנגד מחפשים דרכים להימנע ממגע אלים; רוצים למצוא פתרונות של שלום. כבר היינו שם, כבר טעמנו את טעם הדם והתבוסה. וההמשך הוא הפיצול, וההסגרה ("הסזון") שבין לוחמי "הישוב" וה"פורשים" בשנות ה 40 בארץ. וההוכחה: הקרע המעמיק בימינו אלה בין תג מחיר ליתר תושבי הארץ, אפילו בתוככי מפלגת חובשי הכיפות הסרוגות, האין פה התחלה של חזרה על העבר?

והדוגמה השניה היא ההתעלמות מן הלקחים של "ככל שיענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". במשך הדורות עינו אותנו, לחצו אותנו, התעמרו בנו, גרשו אותנו, וצפוי היה שלאור עבר כזה נלמד את הלקח ולא נעשה אותו דבר לאחרים, חלשים מאיתנו. הרי בסוף המענה הוא זה שמשלם את המחיר. אך שוב, אנחנו מאפשרים להיסטוריה לחזור על עצמה והאינתיפדה הנוכחית מתחילה לשחזר את התוצאות לנגד עינינו. עתה אנו עומדים מופתעים, איך זה "נופל" עלינו שוב? איך זה שאנחנו שוב עומדים בפני אינתיפדה? איך זה שאנו שוב מתפצלים לשני מחנות יריבים?

ובאמת, מה בסך הכל קרה? עשינו בדיוק את מה שעושה הצד השני. לא התכוונו להרוג אף אחד אבל כשגודעים עצים עפים לפעמים שבבים. הצד השני רצה קצת מלחמה – אז הוא קיבל. רצינו שתלמדו לקח שמשום מה לא למדתם בכל שנות היחסים בינינו, אז עכשיו הזמן ללמוד. בלית ברירה השתמשנו וחזרנו והשתמשנו בכלים (חוקיים!) ללמד אתכם שיעור, אך ללא הואיל. אתם מסרבים ללמוד. מה, גם מצידנו יש טרור? זה לא רציני. אלה פורעים מן השוליים ואנחנו מצטערים על מה שהם עושים, מצטערים מאד. אל תשכחו שגינינו אותם ועצרנו אותם. אך לא בזה העיקר והבה לא ניתפש למעשי משובה שוליים שכאלה. אז אחד פה ושני שם ניסו לשרוף בית. זה עצוב, נכון, אך איך ניתן להשוות את מעשי הקונדס של אלה עם הנהגים חסרי הזהירות שמאבדים בכוונה שליטה על רכבם. זה לא עניין פשוט. מדובר באימפולס של רגע הבא על רקע של הסתה מתמשכת. זה באמת לא דומה לרימון עשן הנזרק לתוך בית של משפחה ישנה. אכן, האם לא ברור למה יש כאן אינתיפדה חדשה? האם השתיים הקודמות לא לימדו את הלקח המיוחל?

אני כותב כל זאת בלא מעט סרקזם. הקשבתי היום לאחד הרבנים העומד בראש אחת הישיבות מהן יוצאים הפורעים ולא יכולתי להאמין למשמע אוזני. אין מה לבוא בטענות אל בני הנוער ששרפו את משפחת דראושה. הם גדלו בתוך הקשר שכל עוד מדובר בערבים – הכל נחשב כשר; גם שריפת בית על משפחתו, גם רימון עשן לתוך בית, גם סכינים וגם מכוניות דורסות. כלי המשחית השתנו עם השנים, אך לא השנאה ההדדית, וגם התנערות מאחריות משני הצדדים. ההיסטוריה אכן חוזרת על עצמה.

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

קהילה לומדת

17

ניגון צעיר

rosh-hodesh-kids

התנדבות בקהילה

kol-galgal